התאבדות: מה עושים עם מחשבות אובדניות?

תוכן עניינים

אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בלי טעם לחיים, ריקים, מובסים, שבורים, גוססים, מחכים להמתת חסד מהייסורים שפוקדים אותנו, מחפשים הקלה זמנית מהכאב והמוות מרגיש כמו הפיתרון הסופי לכל צרותינו.

במאמר זה נבחן מה המקור לייסורים שאנחנו מרגישים? האם התאבדות היא אכן פוטרת אותנו מהייסורים? איך אפשר לצאת מהדחף להתאבד? ממה נובע הדחף להתאבד? 

הגיע בחור צעיר, ריק מאנרגיה, פניו נפולות, מחביא כאב גדול עמוק בתוכו, ישבנו בחוץ, אור כוכבים, שמיים פתוחים, הוא פרץ בבכי גדול, ביקש למות, ביקש להפסיק את הכאב הזה בתוכו. 

לא היה באפשרותו להכיל מידע חדש, הכל היה שחור עבורו, רק השאלה למה בכלל לחיות? הדהדה באוויר החם.

מה גורם לבחור צעיר, יפה, חכם בצורה בלתי רגילה, עם משפחה תומכת, לרצות כל כך למות? מה המקור לתחושה של הייסורים? 

 

למה אנחנו מרגישים ייסורים? 

חסר. אנחנו מרגישים בתוכנו חסרון באור רוחני

מה זה אומר אור רוחני? 

אור זה שפע של תענוג שאנחנו מרגישים. 

רק שאנחנו מנסים למלא את החסר הזה בריגושים קצרים, אך זה קצת כמו לנסות למלא כלי שבור בנהר, זה לא מחזיק כלל והכלי מתרוקן מהר מאוד ממים. ככה, אנחנו נגשים לנהר האפשרויות שיש לעולם להציע, גראס, פורנוגרפיה, סדרות, אוכל, וכל זה רק מציע עוד קצת מים בכלים שבורים, אבל ברגע שהמים נגמרים הכלי חוזר ליובש בתוכו ומשאלת המוות רק מתרחבת. 

 

הסיבות שיש את החסר הזה בתוכנו?

  • ציפיות. אנחנו בונים ציפיות כלפי אנשים כלפי החיים, אנחנו בונים בניינים של ציפיות וכל ציפייה שהתרסקה זה עוד חור קטן/גדול, בהתאם לגובה הציפייה, בכלי שלנו. 
  • אגוצנטריות. אנחנו ממוקדים ברצונות שלנו לקבל אהבה מאחרים, לקבל תשומת לב. אנחנו מרוכזים כל העת רק בצרכים האישיים שלנו ומתקשים לראות את האחר. כל ריכוז תשומת הלב שלנו הוא במה אנחנו מקבלים מאחרים ומהחיים. מחשבה שאנחנו הפואנטה והכל סובב סביבנו. סביב כבוד ודימוי עצמי. כשפוגעים בדימוי עצמי שלנו אנחנו לוקחים הכל מאוד אישי ודרמטי. 
  • דמיונות. אנחנו מדומיינים. כל כך מדומיינים עד כדי כך שהאמת והשקר התבלבלו, נוצר בתוכנו בילבול סדרים, עולם הפוך ממש. אנחנו בטוחים שהעונג הבא יעלים את הכאב, אבל זה חוסר וחוזר יותר חזק, הבור הופך להיות יותר עמוק. 
  • אשמה הורסת. אנחנו בטוחים שההורים, החברים, העולם, אשם במצבנו או לחילופין אנחנו אשמים בהכל, אשמה שהורסת כל חלקה טובה, עד שזה מגיע לשנאה עצמית ממש. 
  • מצבי רוח קיצוניים. אין איזון רגשי, יש תחושה שכל פעם זה קצה הצוק. יש כאב והוא כל כך עוצמתי שהוא משתלט על הכל, ואנחנו כל כך מזוהים עם הרגש שאנחנו בטוחים שהרגש זה אנחנו, ואין את היום שאחרי, הרגש העוצמתי גורם לנו להאמין שאין דרך מוצא. 
  • זמני או נצחי – אנחנו בטוחים שהמצב שלנו נצחי ואין מזור מלבד התאבדות. זו אשליה שהכאב שעכשיו אנחנו מרגישים הוא נצחי ולא יפסק כל עוד אנחנו בחיים. כמובן שזו אשליה גמורה, כי כמה פעמים קרה שהיינו במצב רגשי מסויים והמצב הזה השתנה לחלוטין אחרי זמן קצר. 

התאבדויות
למה גרושים מתאבדים 

זה נושא שמאוד רגיש לליבי אנשים שעוברים משברי גירושים, חבר אהוב ויקר מאוד בחר לקחת את חייו, בעקבות משבר גירושים לא פשוט. 

המוות שלו נגע בי עמוק והשאיר אותי עם שליחות שהוא ציווה במותו למנוע ככל יכולתי מאנשים לעשות צעד מחריב שכזה. 

גירושין יכולים לטלטל את האדם, לקחת אותו לקצוות, כלכלית, יחסים עם הילדים, עבודה, כל מה שהכרנו יכול להיות בסכנה מוחשית, והכל מאיים לקרוס עלינו, העומס הזה יוצר כאוס ומביא בלי הדרכה נכונה וניתוב נכון של העומס הרגשי להחלטה פזיזה שיש לה מחיר כבד לא רק לנפטר עצמו, אלא גם על כל הסביבה הקרובה והרחוקה שלו. 

אז מה עושים? ללכת לייעוץ, לחבר קרוב, לא להיות לבד בתוך כל הדבר הזה, לדבר על זה, כל הדחקה רגשית יש לה מחיר כבד. אז איזה כלים אנחנו חייבים לזכור בעת מצוקה: 

 

  • הבעיה היא רק זמנית. שיש כאב יש נטייה לחשוב שזה ימשך לנצח, אבל אין זה ככה כלל, מצב הרוח משתנה, יש פריחה ונבילה, יש יצירה ותקיעות, יש הכל מהכל, אנחנו בתוך חיים דינמים. הבעיה היא רק נקודה בזמן, הכאב לא יימשך הוא אך ורק זמני. 

 

  • לראות את הדברים בפרופורציה. הבעל שם טוב דיבר על “בעיה” כמו “מטבע”, ככל שנסתכל בה קרוב ונצמיד את המטבע קרוב יותר לאישון העין עד שהבעיה יכולה להסתיר לנו את השמש ממש.
    ככה אנחנו יכולים לתת לכאב כל כך הרבה כוח ולאבד כל פרופורציה. בהסתכלות רחבה יותר הבעיה שלנו היא פצפונת, אנחנו כל כך ברי מזל, אנחנו הולכים? אנחנו נושמים? אנחנו רואים? זה כל כך לא מובן מאליו, רק שיש פונקציה שלא מתפקדת אנחנו נזכרים להעריך באמת.
    יש סיפור על אחד שהיה מרוכז בבעיות הכלכליות שלו כל כך ששכח להעריך מה כן יש, הייתה לו תאונת דרכים עם אופנוע והפיקה של הברכיים נפגעה, הוא שיתף שכל מה שמעניין אותו זה פיקות הברכיים של אנשים, זה מרכז הפוקוס שלו. הוא מעולם לא ראה את זה לפני כן, הוא כל כך היה ממוקד בבעיות שלו. אנחנו צריכים ללמוד להעריך הכל. 

 

  • נקודת מוצא: הכל טוב ומיטיב איתנו. יש לנו נטיה ללכת לתחזיות קודרות, לראות שחורות, אבל האמת שאנחנו לא יודעים כלום. ככל שאנחנו מתבטלים לעצם העובדה שאנחנו לא יודעים מה יקרה ברגע הבא, אין לנו שליטה באמת, אנחנו יכולים לשחרר את המושגים של טוב או רע.
    אז אולי הסיטואציה שעכשיו אנחנו נמצאים היא רעה? ואולי תתברר לטובה. ככל שאנחנו יורדים יותר נמוך ככה הקפיצה שלנו יכולה להיות יותר גבוהה. 

 

  • החלטה: התאבדות היא לא הפיתרון – יש מחשבה שברגע שנשים קץ לחיינו ככה גם הבעיה תעלם, אבל אנחנו יכולים ללמוד מהגישה של היהדות לנושא ההתאבדות, לא רק שזה לא פותר אלא זה יכול להכניס את האדם ללולאה נצחית שממנה קשה מאוד לצאת. אנחנו חייבים להבין שאין פיתרון כזה כמו התאבדות, זו אשליה גמורה, התודעה ממשיכה, והבעיה לא נפתרת. אנחנו צריכים להבין התאבדות היא לא הפיתרון. צריך להוריד את האופציה הזאת מהמדף כי זו אופציה שרק מחזירה אותנו אחורה. איזו דלת סתרים שאפשר לברוח ממנה כל עת שקשה להתמודד. 

התאבדות בצל הקורונה 

 

הקורונה יכולה להוציא את האדם מאזור הנוחות שלו, למעשה אנחנו יכולים לראות את זה שבשנת 1929 הייתה קריסת וול סטריט, קפצו המון אנשים מהמגדלים של מנהטן למותם, כל שינוי משמעותי באורח חיים, מוציא את האדם מאזור הנוחות שלו, הוא גורם לו לעשות חישוב כיוון חדש, ולעיתים המעמסה הרגשית של שינוי הכיון, שינוי אורח חיים, מציאת זוגיות, נישואים, גירושין, תאונה, קשיים כלכליים, כל שינוי משמעותי יכול להביא את האדם לקצה הצוק. 

כאן בנקודה זו אנחנו צריכים ללמוד להסתגל למצב החדש, אנחנו צריכים ללמוד להסתכל אחרת על הדברים, לראות איך הכל עבורנו משמש כקרש קפיצה, איך אנחנו יורדים “למטה” לצורך עליה, שהתכלית של חיינו היא לאו דווקא נמצאת באזורי הנוחות, אנחנו יכולים להתקרב לבורא בקצוות, דווקא איפה שנוח זה אזור מסוכן, אנחנו יכולים כל כך להירדם שכבר שכחנו מי אנחנו באמת, כל אירוע כזה מזמין את האדם להתעוררות הפנימיות, למפגש עם יוצרו, לשאול שאלות עמוקות על מי אנחנו באמת מתחת לכל המסכות. 

 

מה היהדות אומרת על התאבדות? 

היהדות מתייחסת להתאבדות בתכלית האיסור, הבורא זה חי החיים, התאבדות, מוות זה יהיה בדיוק ההפך הגמור של חיים, ממש הצד השני. 

המוות ביהדות שייך רק למוות הגופני, הפיזי. אבל התודעה ממשיכה, זאת אומרת הסבל לא מפסיק, אלא הוא נכנס ללולאה נצחית. 

ומאוד קשה להוציא את האדם מהמקום התודעתי הזה, רק צדיקים ענקים או מניין של 600,000 אלף איש לפי דברי הרב אריק נווה.

כלל יסודי בהלכה שלא עושים פעולות לכבודו של המת. בשולחן ערוך יש הלכות לא פשוטות שנוגעות למתאבד, כמו שמשפחתו הקרובה לא צריכה לשבת שבעה עליו. מקום קבורתו מחוץ לגדר מכלל ישראל (היום פחות נוהגים כך אבל יש הלכה בנושא). 

 

לסיכום, 

 

התאבדות מלשון אבד, התודעה הולכת לאיבוד, היא נמצאת בתוך בועה ממש, ונמצאת בדמיונות, האובדן שלה זה היא עצמה, היא מאבדת את עצמה ל”מדיין”, בתורה שלנו אנחנו יכולים לראות טרם מותו של משה הוא נצטווה להלחם במדיינים, “נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (במדבר ל”א, ב’). 

מי אלו המדיינים? הם כוחות הדימיון באדם, אנחנו יכולים להיות בחדר של מלוכה או בחדר של בית מאסר, ייתכן וזה שנמצא בתוך חדר מלוכה נמצא בדמיונות וכל מה שהוא חווה זה סבל וייסורים, וזה שנמצא בחדר מאסר נמצא בתודעה שלו במקום אחר, כמו יוסף לדוג’ שהיה כלוא בבית האסורים 12 שנה והצליח בזכות אמונה פשוטה להשתחרר מבית האסורים ולהפוך להיות משנה למלך מצרים. זה הכל שאלה כיצד האדם מגיב למציאות שהוא נמצא בה. 

צריך להדליק נר קטן כדי להאיר חשכה גמורה, צריכים להתעורר, פאסיביות יכולה לשחוק אותנו, להביא אותנו לציניות לגבי הטבע האמיתי שלנו. צריכים לעורר את האקטיביות בתוכנו, לחפש בתוכנו את המפתח לחירות בתוך החיים עצמם. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

זוגיות משלימה

נראה לאחרונה לפני שעה

מה מספר הטלפון שלך?