רגשות אשמה

תוכן עניינים

בעלי מאשים אותי שקניתי יותר מידי החודש, מה התגובה האוטומטית שלי? להדוף אותו, להגן על הדימוי העצמי שלי. להצטדק. 

זוהי רק דוגמא לשלל מצבים בהם אנחנו מגיבים כך, אבל על מה בעצם אנחנו מגנים? 

אנחנו נוסעים באיזה פקק ומישהו מחכה לנו באיזו מסעדה אז אנחנו נחצה אדומים, נעלה על השוליים, נחתוך רכבים בכביש רק לא להרגיש את הרגשות אשמה בתוכנו. 

 

הנטיה שלנו זה להדוף, להצטדק, אנחנו אף פעם לא אשמים, תמיד יש איזה תירוץ מוכן. עמוק בפנים זה נובע מרגשות אשמה עמוקים, אנחנו לא מוכנים להודות בכך כדי לא להרגיש את זה, אנחנו הודפים את ההרגשה של האשמה, ובשביל זה אנחנו מוכנים להקריב את האמת על המזבח. 

 

חבר קרוב מספר שבגלל סיפור ששיתפנו אותו בעבר החליט לנשור מהלימודים, אוטומטית זה יכול לגרור בתוכנו אשמה, למה סיפרנו לו? עשינו טעות, יכולתי לעשות אחרת, תמיד יש איזה ויכוח עם המציאות, משהו שעשית שיבש את הדברים, אני מקור לטעות וממני צומח הטעות. 

בקצוות הלא מאוזנים של רגשות האשמה אנחנו:

 

  • לא מוכנים להודות באשמה בשום דבר, זה יהיה קצה כזה שבו אנחנו מדחיקים את האשמה ועמוק בפנים אנחנו מפחדים על הדימוי העצמי שלנו כל כך שאנחנו מוכנים להקריב הרבה רק לא להרגיש את זה, אנחנו מוציאים המון אנרגיה בלהגן על הדימוי שבנינו. 

 

  • מודים על האשמה על הכל, אנחנו אשמים כנקודת מוצא. גם על דברים שאנחנו לא אשמים. אנחנו שואבים אשמה מכל סיטואציה, איפה שיש אפשרות להיות אשם אנחנו קופצים על ההזדמנות. בקצה הזה אנחנו מכורים להרגיש אשמים, כל כך אשמים ששכחנו איך זה מרגיש להרגיש אחרת.

    גם כאן אנחנו מגנים עמוק בפנים על הדימוי העצמי שלנו כטהורים וצדיקים. אז זו אסטרטגיה הפוכה לקצה הראשון, אבל היא עובדת על אותם עקרונות, תחזוקה של דימויי כלשהו, שמשבש את כל הזרימה הרגשית.

    אנחנו לא בסדר, \זה מקום שבו אנחנו מבקרים, שופטים, מורידים את עצמנו, לא סולחים, על דבר שהתרחש. זה לא ממקום של לתקן את הדברים זה יותר ממקום של להוריד את עצמנו ומשם אנחנו מתקשים להתרומם ולהבין את המהות של מה שקרה.

    זה שולט עלינו לגמרי. במקום הזה אנחנו מייסרים את עצמנו, משפילים את עצמנו, הלקאה עצמית. 

 

 

למה עשיתי את זה? ייסורי מצפון, הכל בגללי, יש לי רגשות אשמה בכל מערכות היחסים שלי, עם בן/ת הזוג שלי, עם הילדים, להסתובב כל הזמן בתחושה שכל החלטה שלי יכולה לפגוע במישהו אחר ובי.

 

איפה הגבולות בעצם? איך הרצון שלי יכול לבוא לידי ביטוי ואיפה יש התנגשות בין הרצון שלי לרצון של מישהו אחר. מה עושים במצב כזה? מתקפלים, בורחים, מסתתרים עד שהרצון יעבור? מאין יבוא עזרי 

 

אנחנו רוצים חופש, שקט ומנוחה. בעיקר מהמחשבות שלנו ומהרגשות המעיקים. יש תחושה של חוסר נוחות, חוסר החלטיות, לא ברור איפה הרצונות שלנו מתחילים ואיפה הרצון של האחר פוגש אותנו. 

 

מה המקור של רגשות האשמה? 

 

מקור זה אותה נקודה שורשית, מהותית שממנה הכל נובע. אנחנו מחזיקים איזה דימוי עצמי שאנחנו מגנים עליו. אנחנו תופסים את עצמנו באופן מסויים ואדם אחר מאיים על הדימוי העצמי שלנו. קשה לנו להודות בפני עצמנו שאנחנו אשמים. כי אנחנו מתקשים להכיל את האשמה בתוכנו, אנחנו לא יודעים איך לתעל את האשמה להתפתחות. 

 

גאווה היא המקור לכל רגשות האשמה. 

 

גאווה זה אותה נקודה שמונעת מתוך מקום אגואיסטי ושולט, שרוצה שהדברים יראו בדיוק כמו שאנחנו רוצים שהם יהיו. 

מה זה אומר גאווה? זה אומר שדברים לא קורים לפי האג’נדה שלנו, לפי האמת הסובייקטיבית שלנו. 

יש איזו אמת סובייקטיבית שאנחנו מחזיקים חזק ולא מרפים ממנה, אז כל עוד יש לנו רגשות אשמה, זה אומר שעמוק בפנים אנחנו לא מרפים מהשליטה על המציאות. אנחנו יוצאים “בהצהרה” שאנחנו יודעים הכי טוב מה נכון לנו, אז כל דבר שעשינו ואנחנו לא מקבלים את התוצאות הרצויות אנחנו או מאשימים את האחר או שכל האש הולך כלפינו. 

רגשות אשמה שנאה עצמית

 

הסברנו שהמקור לרגשות אשמה זה גאווה. כאשר אנחנו מרגישים גאווה בקשר הזוגי אנחנו בקלות יכולים להרגיש שנאה כלפי עצמנו. 

האמת הסובייקטיבית שלנו לא מתממשת, נוצר בתוכנו שנאה לאירועים שמתרחשים עלינו ללא שליטה. אנחנו מלקים את עצמנו מתוך כאב שהדברים לא הולכים בדרך שלנו. היו לנו חלומות, רעיונות, אבל זה לא יוצא לפועל, אז התסכול בפנים מוליד שנאה עצמית. שיכולה לבוא ביטוי במספר דרכים 

 

א. הלקאה פיזית של עצמנו. אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו מכים את עצמנו ממש, הכאב בחוץ מפחית לרגע את הכאב הפנימי.

ב. מראה – אנחנו לא יכולים להסתכל על עצמנו בעיניים מול המראה. אנחנו מרגישים לא ראויים עמוק בפנים. דברים לא עובדים בדרך שתיכננו. אז אנחנו יכולים לשנוא איברים מסויימים בנו (שיער, גבות, גובה, משקל) 

ג. השוואתיות – האדרה או הקטנה של אחרים על פנינו. הוא כזה מוצלח ואני כלום. כל הזמן לערוך השוואה. 

ד. התפרצויות זעם – כשאנחנו שונאים משהו, אנחנו יכולים להתפרץ בצורה לא פרופורציונלית, ייתכן על בן זוג או לבד בבית התפרצות של כאב בלתי נשלט. 

ה. פסימיות – אין מוצא. תחושה שכל מה שקורה מסיביבי הוא לא בסדר, לא אמור להיות ככה, ויכוח בלתי פוסק עם הכל, זה צובע את הכל בשחור ואנחנו רואים דרך זה. 

ו. שנאה וביקורת – אנחנו מתרגלים 24/7 ביקורת ושנאה, במחשבות שלנו רצים תרחישים לא נעימים לגבי אנשים בסביבתנו. 

 

רגשות אשמה ביהדות

 

המילה אשמה נדירה ביותר בתורה, 

 

צריכים להבחין בין אשמה הורסת לאשמה בונה. 

ישנה אשמה בריאה, שעשינו משהו שנוגד את סולם הערכים שלנו, משהו שאולי פגע באדם מולנו ואנחנו מפשפשים במעשנו כדי לבחון כיצד להשתפר ולדייק את עצמנו, כל עוד אנחנו מבינים את המסר של האשמה ושואלים את עצמנו איך אנחנו יכולים לעשות את זה נכון יותר או אולי לתקן מצב לא נעים שנגרם בגלל משהו שעשינו. 

 

בעצם כשאנחנו מבינים את המסר ומשחררים זוהי אשמה בריאה, אחרת הינו אנשים חסרי רגישות, בלי מצפון שעושים כל העולה על רוחם למרות שזה פוגע בסביבה. אשמה הורסת מפילה את כל האשמה עלינו או על האחר, היא אשמה שמורידה אותנו ולא מאפשרת לנו לשפר את דרכינו.

 

אבל מה קורה שאנחנו לא מצליחים לשחרר?

 

מדוע אנחנו לא מצליחים לשחרר את האשמה?

 

ברב המקרים שאנחנו לא משחררים את האשמה מקור “הבעיה” הוא עמוק יותר מאותו דבר שבו אנחנו מתעסקים. לדוגמא: אישה שכל היום הרגישה אשמה על דברים שאכלה גילתה שזה בעצם מנגנון הגנה שגורם לה להתעסק באוכל כשבעצם קיימת בה חרדה מאוד גדולה משינויים שקורים בחיים שלה והיא לא התמודדה איתה.

אז מה עושים כשמרגישים רגש אשמה? 

 

אנחנו צריכים לאזן בין הקצוות. בקצה אחד אנחנו אשמים בהכל וזה הורס אותנו, מצד שני לא מודעים על כלום ואנחנו מדחיקים את הרגש, אז מה יהיה הקו האמצעי? אשמה בונה. 

 

המקום המאוזן בין להדוף כל אשמה, לבין להיות אשמים בהכל. אנחנו לומדים בדיעבד ומתפתחים מזה. 

יש סיטואציה כלשהי, מה יהיה סדר הפעולות הפנימיות. 

 

  • מודעות – זיהוי המנגנון שלי על הדימר הרגשי. כל עוד אנחנו לא מודעים, אנחנו נמצאים על אוטומט ולא ניתן יהיה לעשות בירורים ולתעל את רגשות האשמה, אנחנו נהיה שבויים של רגשות האשמה, וזה יכול לשרוף כל חלקה טובה בנו.
    במקרה של לא אשמים בכלום – מודעות לכך שאנחנו הודפים את הרגש, זיהוי המנגנון שלנו, מאפשר לנו בחירה מה לעשות עם זה. לזהות את כל אותם מקרים שאנחנו הודפים אשמה ומסרבים להכיר בה.
    במקרה שמרגישים באשמה על כל דבר – לזהות את כל אותם, רק לשים בשלב זה את אור המודעות על כך שאנחנו בוחרים להרגיש אשמים.

 

  • הכלה, שהות – אנחנו לא הודפים, לא מחפשים תירוצים, לא בורחים, אנחנו מכילים. לשהות זה אומר שאנחנו לא מגיבים באינסטינקט, אנחנו שוהים בזה, בשלב זה, לא מאשימים, ולא עושים שום דבר חיצוני בהול, זה שלב עיבוד רגשי של הסיטואציה. אנחנו שולטים ברגשות האשמה ולא רגשות האשמה שולטים בנו, אנחנו שולחים מסר ברור לעצמנו. בנקודה הזו אנחנו מתחברים למשהו גדול יותר מהדימוי העצמי שלנו, אנחנו מתחברים למסרים עמוקים יותר, לתקשורת ברבדים עדינים יותר בתוכנו.

 

  • קבלה ובירורים – אנחנו יכולים לברר בתוכנו כל סוגיה, לא מתוך אשמה הורסת, אלא מתוך בניה. זה שהתגלגל לסיטואציה זה לא מקרי, זה אומר שיש בתוכנו משהו שאנחנו צריכים ללמוד על כך, זה חלק מההתנסות שלנו. אנחנו מקבלים שזו ההתנסות שלנו ואנחנו מבררים איך הסוגיה הזו מפתחת אותנו.
  • שלום – אנחנו צריכים ללמוד להכיר שיש בתוכנו ניגודים, גם וגם, לדוג’ אנחנו מאחרים לארוחה עם חברים והם כעסו על האיחור אז אוטומטית ואנחנו עושים הכל להדוף את האשמה, רק לא להרגיש אשמה על האיחור. כאשר אנחנו עושים שלום אנחנו מכירים שיש בתוכנו צד שגם מאחר, יש בתוכנו דואליות אנחנו גם אחראים מאוד וגם צד לא דייקן, וצריך לקבל את כל ה360 מעלות שלנו, אנחנו רוצים לעשות שלום עם כל החלקים שבנו, יש לנו צד רע וטוב, אנחנו גם יפים וגם מכוערים, יש בתוכנו את הכל.

    ברגע שאנחנו עושים שלום, אנחנו לא צריכים להגן על כלום. אנחנו יכולים לקחת את מה שאנשים אומרים לנו ולהתפתח מזה. כל עוד יש גאווה, אז החיים ישקפו לנו את זה דרך המון צינורות, דרך חברים, משפחה, אנחנו צריכים להקשיב לסימנים ולבחור לעשות שלום בתוכנו. 

 

 

 

  • ענווה וסינכרון – גאווה לוקחת אותנו למקום אשלייתי שאנחנו שולטים על האופן בו דברים מתרחשים במציאות שלנו, אבל האמת הברורה לכל מתבונן, שאנחנו לא שולטים על איך דברים מתרחשים כלל, לדוג’ במידה במידה והיה לנו שליטה על קצב פעימות הלב שלנו, ככל הנראה לא היינו שורדים יותר מ10 דקות רצופות, המנגנון הזה עובד בלי שאנחנו נהיה בפוקוס עליו כל הזמן.

    זה פשוט קורה, ככה גם המציאות שלנו מושגחת ברמת האלקטרון, אין כאן שום דבר שזז מילימטר בלי השגחה, הכל מסונכרן, השמש בדיוק בזווית הנכונה, הכל כאן מתכונן בקפידה, אפשר להרגיש את הבורא בכל מקום, תפיסה שאנחנו אשמים יכולה בקלות לטשטש לנו את החיים ולייצר אשליה שאנחנו אלה שעושים הכל כאן. אז מתרחש עניין כלשהו ואז אנחנו בחיכוך עם המציאות, החיכוך הזה מייצר עוד ועוד תולדות, אנחנו הופכים להיות כבדים יותר, עצובים יותר.

    ככל שיש פער בין התיכנון שיש לנו בדמיון למציאות בפועל אנחנו חווים תיסכולים גדולים יותר, אנחנו מייצרים יותר פערים ואז אנחנו מייצרים יותר חיכוך עם המציאות. ככל שאנחנו מסונכרנים למציאות, לומדים להסתגל לכל מצב ככה אנחנו קלים יותר, רכים יותר עם עצמנו ועם העולם. 

 

 

 

לסיכום, 

תחושת האשמה המתמשכת מביאה אותנו להתמודדות מול אחיזה בשליטה ואיבוד שליטה בחיינו. היא באה ללמד אותנו לסמוך ולשחרר שליטה מתוך עמדה של כוח ואמונה. 

 

ככל שאנחנו לומדים להסתגל למציאות האמיתית, ללמוד ולהתפתח מכל דבר, ככה אנחנו קלים יותר, הכל פשוט יותר, אנחנו לא נמצאים כל הזמן בדמיונות ואנחנו יכולים להיות בסינכרון מושלם עם המציאות, לרקוד ביחד, עכשיו מאחרים לפגישה זזים צעד אחורה מקבלים באהבה, עכשיו מישהו נוזף בנו כי איחרנו לפגישה חשובה זזים צעד הצידה לומדים לקבל הכל באהבה, מבינים שהכל עובד כאן לטובתנו, אנחנו מנקים מאיתנו את הגאווה. זה דורש עבודה רגשית עמוקה. 

 

רגשות האשמה מעמידים אותנו מול כוחות החיים הגדולים והבלתי צפויים ומלמדים אותנו לחיות בלא נודע מתוך מקום של שחרור ומנוחה.

רוצה להשתחרר מרגשות האשמה אחת ולתמיד?

השאירו פרטים כאן וקבעו פגישת ייעוץ קצרה וממוקדת בנושא השתחררות מרגשות אשמה ותתחילו לחוות חיים בריאים ומאושרים יותר כבר מהטיפול הראשון

זוגיות משלימה

נראה לאחרונה לפני שעה

נא לציין שם וטלפון